בפרק השני בסדרה יום בחיי צלם מקצועי, יצאתי ליום צילום עם גיא סידי, מייסד אקליפס מדיה. גיא התחיל לצלם לבד, אירועים ומסיבות, ולפני שנתיים וחצי הקים חברת צילום שמלווה היום פסטיבלים ואמנים מהגדולים בארץ, מרוקו ועד תאילנד, לצד צילומי תדמית לחברות ולאנשי עסקים. ביום שיצאנו יחד היה לאקליפס שני אירועים במקביל, וגיא שיתף אותי בהמון תובנות, לא רק על צילום, אלא על ניהול, לחץ, וההבדל בין אומנות לעסק.
מצלם יחיד לצוות
לפני אקליפס גיא היה מה שהוא מכנה וואן מאן שואו: מצלם לבד, עובד בלי סוף, בכל מועדון אפשרי. בשלב מסוים הוא הרגיש שהוא מיצה את זה. הבעיה לא הייתה רק עייפות, היא הייתה כלכלית: כשליד חדש פונה ואתה כבר תפוס באירוע אחר, הליד הזה הולך לאיבוד, ואיתו כל ההזדמנויות שהיה יכול לפתוח. גיא הבין שכדי לגדול הוא צריך קבוצה, לא רק ידיים נוספות. הוא מדבר על זה דרך הרקע שלו בכדורסל מקצועני: כשאתה קבוצה, יש לך תמיד כתף תומכת, ותמיד מישהו לשאול.
מרתון, לא ספרינט
גיא לא מסתכל על עבודה בודדת. הוא לא חושב על מחר או על השבוע הבא, הוא חושב לטווח ארוך. הדימוי שהוא משתמש בו הוא מירוץ שליחים, לא ריצה מהירה לבד, ולא מרתון של אדם אחד: כל הצוות רץ ביחד, ומעביר את המקל אחד לשני. זה גם ההסבר לאיך שהוא בונה עבודה: כל פרויקט הוא לא סוף בפני עצמו, אלא דלת לפרויקטים הבאים.
כשיש לחץ, נושמים
ניהול צוות, עבודה מול חברות גדולות, וציפיות שרק גדלות, מביאים איתם גם חרדה. גיא לא מתבייש בזה. לדבריו, זה טבעי לגמרי אצל כל מפקד קבוצה. מה שכן משנה זה איך מתמודדים: לזהות שאתה בלחץ, ומשם לנשום עמוק. הוא עושה לא מעט מדיטציות, וזה עוזר. הוא גם מספר שהקורונה, למרות כל מה שהיא לקחה, הייתה בשבילו מתנה: היא עצרה את המרוץ המתמיד, והחזירה אותו למשפחה ולחברים, לשם שהוא עדיין מנסה לשמור על מקום קבוע גם היום.
הכישלון שהוא לא הסתיר
גיא סיפר על אירוע עסקי גדול, כמה ימים רצופים, אנשים בכירים במיוחד, ולקוחה מטעם חברת ההפקה שלא הרפתה ממנו לרגע. באמצע נאום חשוב, כשגיא ניסה לתפוס שני פריימים, מזוויות שונות, היא צרחה עליו להפסיק ולרדת. הוא איבד את זה. צעק בחזרה. בלילה שאחרי הוא הבין שהיצר האומנותי שלו, זה שמגן על הרגע והתמונה, התנגש עם הצד העסקי, וניצח בטעות. למחרת הוא בא אליה עם הראש למטה, התנצל, והסביר לה בדיוק מה הרגיש. היא אמרה לו שהתמונות היו מדהימות, אבל שההתנהגות לא הייתה במקום. גיא מודה בזה בלי לייפות. מבחינתו, הסיפור הזה הוא בדיוק הדוגמה למה שקורה כשלא שומרים על איזון בין האומן שבך לעסק שאתה מנהל.
שירות לפני הכל
גיא חוזר על זה כמה פעמים: יש צלמים מעולים שלא עובדים, לא כי הם לא טובים בצילום, אלא כי הם טעו ביחסי אנוש. שירות, לדבריו, בא לפני הצילום, לפני הכל. להיות אדיב, צנוע, ולדבר בגובה העיניים, לא משנה מי מולך, לקוח קטן או חברה עם אלפי צלמים. הוא גם לא שופט צלמים שמצלמים בתקציב נמוך או בחינם, אין קץ לכמות העבודה שיש, ומה שאתה משדר החוצה, לטובה ולרעה, חוזר אליך.
העצה שלו למי שמתחיל
לצלמים שרק מתחילים, גיא אומר קודם כל למצוא מה אוהבים: וידאו, סטילס, פורטרטים, אוכל, מוצר, לא משנה מה, אלא שיהיה מתוך אהבה. משם זה כבר ניסוי וטעייה ויוטיוב, המון יוטיוב. אבל התובנה החזקה שלו היא אחרת: להיות טובים לא בחוץ, לא במצלמה, אלא במי שאתם. הוא גם משתף עצה ששמע לפני שנים ממנטור שלו, עמית מיימוני, בזמן פרויקט משותף במרוקו: כשגיא זז טכנית כדי לתקן קומפוזיציה של רגע ספונטני, מיימוני עצר אותו ואמר לו לשחרר, לא לחשוב יותר מדי טכני, ולתת לרגע האמיתי לקרות, גם אם הוא לא הכי מדויק בעולם.
בפרק הבא בסדרה יוצאים לרחוב: צילומי רחוב בפריז, במקום שהכי קשה למצוא בו זווית מקורית.
שאלות נפוצות
למה כדאי לצלם לעבור מעבודה עצמאית לצוות?
כשאתה עובד לבד, כל אירוע שאתה תפוס בו הוא ליד שהלך לאיבוד. צוות מאפשר לקבל יותר עבודות במקביל, ומעבר לכסף, כל עבודה נוספת פותחת עוד המלצות ולידים חדשים.
איך מתמודדים עם לחץ בצילום אירועים גדולים?
קודם מזהים שאתם בלחץ, זה כבר חצי מהדרך. אחר כך נושמים עמוק. תרגול קבוע של מדיטציה עוזר לבנות סבלנות לרגעים האלה מראש, לפני שהם קורים באירוע עצמו.
מה חשוב יותר, טכניקה או שירות?
לדברי גיא, שירות. יש הרבה צלמים מוכשרים טכנית שלא עובדים בגלל התנהלות לא נכונה מול לקוחות. אדיבות, צניעות, ודיבור בגובה העיניים חשובים בטווח הארוך יותר מהתמונה המושלמת ביותר.