השנה האחרונה הגשמתי חלום שרבים מאיתנו סוחבים: לחיות מסביב לעולם. יצאתי למסע צילום, ולפני שהוא נגמר לגמרי בראש שלי, רציתי לעצור ולעכל מה בעצם קרה לי בדרך.
הרגע שהוכיח לי שזה אפשרי
הייתי בכפר בהרים בהודו, בגובה ארבעת אלפים מטר, במסע לחפש נמרי שלג. תשעה ימים חיכינו שם, ובאחד הימים נפל בדיוק פסטיבל במנזר בודהיסטי. עמדתי שם עם המצלמה ועם עדשה גדולה, הבן אדם הלבן היחיד באזור, וצילמתי נזיר שמחזיק אקדח צעצוע ושם אותו בפה. אני לא זוכר את הרגע עצמו. הייתי כמו שיכור, מוצף אופוריה, וכל דבר בפריים פשוט ישב במקום שלו. יצאה מזה אחת התמונות שאני הכי גאה בהן שצילמתי אי פעם.
זה לא שינה איך אני מצלם. אני סומך על היכולות שלי כבר לפני זה. אבל זה נתן לי משהו אחר: ביטחון בחיים עצמם, לא רק בעבודה. סוג של שלווה שאני מנסה לקחת איתי לכל מקום שאני מגיע אליו עם המצלמה, גם היום.
מהטיול לשולחן העבודה
אחרי חודש וחצי של טיולים אינטנסיביים, כולל טרק בשם המפטה פאס שהיה פשוט משוגע, החלטתי עוד לפני שסיימתי אותו: קודם אחווה אותו כמו שצריך, ואז אשקע לגמרי בעבודה על הקורס שלי. הגעתי למנאלי, מצאתי פינה קטנה משלי, ונכנסתי לזון. גיליתי שם המון אקסטרות שלא תכננתי: הערות נוספות, זוויות הסבר שונות, גרפיקות, כל דבר שיכול להעמיק את ההבנה של התלמידים. הרגשתי שאני עובד על משהו שהעולם צריך ממני, לא רק משהו שאני רוצה ממנו. הפרויקט הכי גדול שעבדתי עליו בחיים.
לא לבד יותר
אחרי חודש במנאלי הבנתי משהו נוסף: זה כיף לעבוד לבד, אבל רציתי להיות מונע גם מהאנרגיה של אנשים סביבי, לא רק מהדלק הפנימי שלי. זו הסיבה שעברתי לתאילנד, לקהילת הנוודים הדיגיטליים באיים קוסמוי, קופנגן וקו טאו. ההבדל בין הודו לתאילנד היה שמיים וארץ. מצאתי מקום עבודה משותף עם שולחן מתכוונן ונוף לאוקיינוס, אבל מה שבאמת שינה לי את הקצב היה לראות אנשים אחרים עובדים באותה תשוקה, לפעמים עד חצות. זה הזכיר לי שהמוטיבציה שלי לא צריכה לבוא רק מבפנים.
לגלות את המשפחה שלי מחדש
אבא שלי קוצ'יני מהודו, אמא שלי פרסייה, ובאמצע המסע יצאנו כמשפחה לטיול שורשים בקוצ'ין. היינו בבית שבו סבא שלי גדל, בבית שבו סבתא שלי גדלה. פתאום לא רק חוויתי מקומות חדשים בעצמי, חוויתי איך המשפחה שלי חווה מקומות חדשים. יש בזה משהו שקשה לי להסביר במילים. זה הפך את המסע הזה להרבה יותר מטיול. זה הפך לפרק בהבנה העצמית שלי, ובקשר שלי עם האנשים הכי קרובים אליי.
העצה שלי לכל מי שחולם על זה
קחו את הזמן לבנות תשתית עמוקה ואמיתית, בין אם זה יכולות, עבודה, או חיסכון. תעשו את זה בקצב שמאפשר לכם לצאת למסע בלי דאגות, בלי להיות תלויים במקום מסוים בזמן מסוים. אצלי זה היה מדויק להגיע לתאילנד ולמצוא נקודה משלי לחצי שנה. אצל כל אחד זה ייראה אחרת.
מגיל חמש עשרה היה לי טיל בתחת שאמר לי לצאת עכשיו, לחוות את העולם, לא לחכות. אחרי שנה שלמה מסביב לעולם אני יכול להגיד לכם: הטיל הזה מיותר. הדבר הכי מטורף שהרווחתי מהשנה הזאת הוא לא הישג כזה או אחר, זה הרוגע. העולם לא נגמר מחר. אין טיימר, אין שום דבר שהולך לפוצץ הכל אם תיקחו עוד שנה, עוד שנתיים, כדי להיות מוכנים באמת. תבנו תשתיות טובות, תעצימו את החלומות שלכם, ותקחו את זה לאט. העולם מחכה גם לכם.
שאלות נפוצות
איך יודעים מתי אני מוכן לצאת למסע צילום ארוך?
כשיש לכם תשתית שמאפשרת לכם לחוות את המסע בלי דאגות כלכליות או מקצועיות. זה יכול לקחת שנה, ויכול לקחת ארבע. אין תאריך יעד נכון אחד לכולם.
האם צריך לתכנן כל פרט מראש?
לא. חלק מהרגעים הכי משמעותיים במסע קרו כשלא תכננתי אותם, כמו הרגע במנזר הבודהיסטי או המעבר הספונטני יחסית לקהילת הנוודים בתאילנד.
איך משלבים עבודה אינטנסיבית עם מסע כזה?
לפעמים כדאי להפריד: לחוות שלב אחד עד הסוף, ואז לשקוע לגמרי בעבודה בלי לפזר את הראש לשני הכיוונים בבת אחת.